החלטה בתיק ה"פ 3044/04

המבקש הגיש בקשה לביטול פסק בוררות ועימה בקשה להארכת המועד להגשתה. נושא פסק הבוררות הינו עבודות בניה בבית, הצמוד לבית המבקש, שנרכש ע"י המשיבים.

            משהחלו הליכים בין הצדדים, פנו הם לבוררות של ועדה בכפר אבו גוש הנקראת "ועדת השכנת השלום והבוררות" אשר נתנה את הפסק ביום 26.4.02.

רקע עובדתי

            מיום מתן פסק הבוררות ועד ליום 23.12.03, לא פנו המשיבים לאישור פסק הבוררות, חרף שננקטו הליכים בבית משפט שלום בנושא הבניה ואף הוצא צו מניעה זמני. כן נפתחו הליכים בבית משפט זה בת.א. 5044/03, ואף שם עלה נושא אישור פסק הבורר. כבד השופט ב' אוקון החליט ביום 9.12.03 על  עיכוב הליכים בתיק הנ"ל, ועל חידושם רק אם יבוטל פסק הבורר. לאור זאת הוגשה הבקשה לאישור הפסק (ה"פ 2326/03).

טענות המבקש בבקשה להארכת המועד

            למבקש  טענות לגופו של עניין, ובעניין פגמים בפסק הבוררות כגון שלא כל הבוררים חתמו עליו. לעניין הארכת המועד, הטענה הינה כי גם המשיבים לא קיימו את הפסק והפרו אותו, ואף הם לא הגישו בקשה לאישור עד 23.12.03.

טענת המשיבים

המבקש לא הראה טעם מיוחד הדרוש כדי לקבל את בקשתו להארכת מועד, כנדרש ע"י התקנות והפסיקה אליה הוא מפנה. לדבריהם, אין מחלוקת שהאיחור הינו כ-600 ימים! ואין זה מעלה או מוריד מתי הוגשה הבקשה לאישור הפסק, שכן תקיפת פסק בורר ניתנת רק בדרך הגשת בקשה לביטולו תוך 45 יום מיום קבלתו, ואם הוגשה בקשה לאישור מצטמצם המועד ל-15 יום, כל זאת לאור הרציונל שביסוד מוסד הבוררות, דהיינו הליך מהיר ופשוט.

דיון

            אכן, מתוך חקירת המצהירים עולה כי שני הצדדים קיבלו את פסק הבוררות, ולשניהם, מי יותר ומי פחות, טענות כלפי פסק הבוררות.

            אין מחלוקת כי הצדדים קיבלו את פסק הבוררות לפני למעלה משנתיים, וכי הבקשה לביטולו הוגשה באיחור רב, ולא בכדי הוגשה עימה בקשה להארכת מועד.

מהבקשה גופה והן מחקירת המצהיר - המבקש, עולה כי הוא סבר שלאור העובדה שהמשיבים לא הגישו בקשה לאישורו, וכי אף הם הפרו הוראות שבפסק הבוררות, יכול היה לסבור שאין כוונה לממשו, ולפיכך לא אצה לו הדרך.

            הסברים אלה אינם מהווים טעם או נימוק מספיק, הן כטעם העומד בפני עצמו, והן לאור העובדה שהתנהלו הליכים נוספים בין הצדדים, דבר שהיה צריך לאותת למבקש כי הסכסוך לא הסתיים ובוודאי שלא נשכח.

על הרציונל שבקיצור המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר פסיקה עניפה, ודי אם נפנה לע"א 266/83 עודה נ' טבעוני, פ"זד לט(2) 632, שם נקבע:

"אי אפשר לטעות בכוונתו ומגמתו של החוק להביא לידי גמר, מוקדם ככל האפשר, של ההליכים הכרוכים בקיומה של הבוררות. הן נוסח הסעיף, כלשון מצוו ה("לא יזקק בית-המשפט") והן התקופה הקצרה (45 יום מיום מתן הפסק או מיום מסירתו) מלמדים שהאפשרות לתקוף את פסק הבורר מוגבלת ומסויגת. דבר זה עולה גם מן התנאי המופיע בחלקו השני של סעיף 27(א) הנ"ל, לפיו אין בית המשפט רשאי להאריך את התקופה אלא אם כן ישנם טעמים מיוחדים לכך, טעמים שיירשמו בהחלטת השופט".

אשר לטעם המיוחד הנדרש נאמר ע"י פרופ' ס' אוטולנגי ז"ל בספרה - בוררות דין ונוהל, מהדורה שלישית, 476, כי טעם זה צריך להתייחס לאיחור וליטול את עוקצו.

טעם זה הינו אותו טעם מיוחד הנדרש על פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות").

כך אף נפסק בה"פ 567/97 (י-ם) קוריץ נ' שטוב, דינים  מחוזי כרך לב(2) 239 כדלקמן:

"גם אם לכאורה נקבל את טענותיו של המבקש בנוגע לפסק הבוררות והעילות לביטולו (השנויות במחלוקת בין הצדדים), עדין עולה השאלה של העיכוב. עובדות אלו שמציין אותן המבקש היו ידועות לו במתן פסק הדין או בסמוך לו ועל כן עולה השאלה מדוע התעכב בבקשתו 280 ימים מיום מתן פסק הדין. המבקש טוען כי תוך כדי הליך הבוררות הוא לקה בליבו ומאז ועד היום לא החלים ממחלתו ולא עמד לו כוחו הפיזי והנפשי להמשיך ולטפל בביטול פסקי הדין ואף צירף אישורים רפואיים לכך. עיינתי באישורים הרפואיים לפיהם עבר המבקש ניתוח לב בתאריך 30.6.96.  מקובל עלי שבודאי נדרש זמן מה למבקש על מנת להתאושש מהניתוח אולם כל זה אינו קשור להגשת הבקשה להארכת מועד. ניתוח מסובך והתאוששות איטית מניתוח זה אינם יכולים להצדיק איחור של 280 ימים בהגשת הבקשה. גם אם המבקש לא יכל לעבוד עדין יכול היה לפנות לעו"ד ולהגיש את הבקשה זמן סביר לאחר מתן פסק הדין ולא באיחור כה רב".